פסק-דין בתיק ע"פ 7386/13

השופט א' שהם:

1.        לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, בת"פ 14116-02-13, שניתן ביום 17.9.2013, על-ידי כב' השופט י' כהן.

2.        המערער ונאשם נוסף בשם מוחמד אעמר (להלן: מוחמד) הורשעו, על יסוד הודאתם, בעבירות שבכתב האישום, כמפורט להלן: במסגרת האישום הראשון שיוחס למוחמד בלבד, הוא הורשע בהחזקת נשק שלא כדין, לפי סעיפים 144(א) רישא ו-144(ג) ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); בנשיאת נשק שלא כדין, לפי סעיפים 144(ב) רישא ו-144(ג) ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין; ובעסקה אחרת בנשק, לפי סעיפים 144(ב'2) ו-144(ג) ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין. במסגרת האישום השני, המיוחס לשני הנאשמים, הם הורשעו בעבירות של החזקת נשק שלא כדין, לפי סעיפים 144(א) רישא ו-144(ג) ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין. המערער הורשע בנוסף בעבירה שעניינה עסקה אחרת בנשק, לפי סעיפים 144(ב2) ו-144(ג) ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין; ומוחמד הורשע בעבירה נוספת של נשיאת נשק שלא כדין, לפי סעיפים 144(ב) רישא ו-144(ג) ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין.

3.        בית משפט קמא גזר על מוחמד 9 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי תקופת מעצרו מיום 7.1.2013 ועד ליום 14.3.2013; ו-12 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור, במשך 3 שנים, עבירות בנשק לפי סעיף 144 לחוק העונשין.       על המערער נגזרו 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרו מיום 7.1.2013 ועד ל-14.3.2013; וכן 12 חודשי מאסר על תנאי, בדומה למוחמד.

           המערער אינו משלים עם עונש המאסר שנגזר עליו ומכאן הערעור שלפנינו.

עובדות כתב האישום שהוגש נגד הנאשמים

4.        באישום הראשון, המיוחס כאמור למוחמד בלבד, נטען כי הוא החזיק בשלושה רימוני רסס, במהלך תקופה של כשלושה חודשים, בשנת 2012. ביום 21.12.2012, מסר מוחמד את הרימונים לאדם בשם פאדל (להלן:פאדל). באישום השני, שבו מעורבים שני הנאשמים, נטען כי בתחילת חודש ינואר 2013, סיכמו המערער, פאדל ואדם נוסף שזהותו אינה ידועה (להלן: האחר), "לבצע עסקה למסירת רימון הלם" לידי פאדל. בתאריך 6.1.2013, שוחחו המערער ופאדל טלפונית וסיכמו כי למחרת הם יפגשו בכפר מזרעה "לצורך ביצוע עסקת הרימון". ביום 7.1.2013, התקיימה שיחה נוספת בין המערער לפאדל, ונקבעה פגישה לאותו יום בשעה 15:30, בכפר מזרעה.

           בהמשך, שוחח מוחמד עם פאדל, והשניים סיכמו כי פאדל ימכור לו נשק. לאחר זאת, הגיע מוחמד, ביום 7.1.2013 בשעות הצהריים, לאתר בנייה בו היה פאדל. מספר דקות לאחר מכן הגיעו למקום שני אנשים נוספים: פתחי ומחמוד. במעמד זה, הציעו פאדל, פתחי ומחמוד למוחמד למכור לו נשק תמורת 12,000 ש"ח.

           בהמשך אותו יום (7.1.2013), שוחח המערער טלפונית עם פאדל והשניים נדברו להיפגש בכפר מזרעה, על מנת לקדם את עיסקת הרימון, שהיה ברשותו של המערער. בסמוך לשעה 16:30, התקיים מפגש בין המערער והאחר, מצד אחד, לבין פאדל מצד שני. באותו מפגש, מסרו המערער והאחר לפאדל רימון יד, הלם-סינוור M-7290, שלגביו נאמר בכתב האישום כי "בכוחו לגרום לפגיעה גופנית", וזאת בלא רשות על פי דין לעשות כן. לאחר ביצוע העיסקה, עזב פאדל את המקום בנסיעה ברכבו של מוחמד, כשברשותו הרימון. תוך כדי נסיעה ממזרעה לכביש מס' 4 לכיוון דרום, נעצרו השניים (פאדל ומוחמד) על-ידי משטרת ישראל.

גזר דינו של בית משפט קמא

5.        בבואו לגזור את עונשם של הנאשמים, ציין בית משפט קמא כי מוחמד הינו רווק יליד 1988, אשר עמד לשאת אישה, אך נישואיו נדחו בשל מעורבותו בפרשה זו. עד להסתבכותו בפרשה, ניהל מוחמד אורח חיים נורמטיבי, ואין לחובתו הרשעות קודמות. הוא הודה בביצוע העבירות המיוחסות לו, כבר בשלבים המוקדמים של המשפט, והביע צער וחרטה על מעשיו. למרות נסיבות מקלות אלה, הגיע בית משפט קמא למסקנה כי לא ניתן להסתפק בענישה הרתעתית בלבד, כפי שהמליץ שירות המבחן, ולפיכך החליט לגזור עליו 9 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו.

           אשר למערער, נאמר בגזר הדין כי הוא יליד 1987, נשוי ואב לילד בן שישה חודשים. למערער הרשעה קודמת משנת 2006, בגין תקיפת שוטר ונהיגה בזמן שכרות. עד למעצרו בפרשה זו, עבד המערער בעבודות שונות, כאשר בתקופת מעצרו נולד בנו. שירות המבחן המליץ להטיל על המערער עונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות, לצד העמדתו במבחן, על-מנת להמשיך ולשלבו בהליך טיפולי קבוצתי, אשר יפחית את הסיכון להישנות התנהגות דומה בעתיד. בית משפט קמא ציין בגזר דינו, כי אינו רואה מקום לאמץ את המלצות שירות המבחן בעניינו של המערער, לאור חומרת המעשים והצורך לשלוח מסר מרתיע וחד משמעי לכל אדם המבקש למכור נשק לאחר, שלא כדין. לפיכך, החליט בית משפט קמא לגזור על המערער 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי תקופת מעצרו.

הערעור על חומרת העונש

6.        בהודעת הערעור, אשר הוגשה על ידי עו"ד שאדי דבאח, בא כוחו של המערער, נטען כי בית משפט קמא לא נתן משקל ראוי להודאתו של המערער באשמה, לקבלת אחריות מלאה על מעשיו, ולהבעת חרטתו הכנה. עוד נטען, כי בעניינו של המערער הוגש תסקיר מבחן חיובי ובו המלצה להסתפק בעבודות שירות, אך בית המשפט החליט שלא לאמץ המלצה זו, מבלי שניתן לכך הסבר מספק. המערער הוסיף וטען, כי על מעורבים אחרים בפרשה הושתו עונשים קלים יותר, ובעיקר אמורים הדברים לגבי מוחמד, אשר נדון לתשעה חודשי מאסר בלבד, למרות שלא ניתן בעניינו תסקיר חיובי.

           אשר לנסיבותיו האישיות של המערער, נטען כי הוא נשוי, כאשר בנו הפעוט נולד תוך כדי תקופת מעצרו, "דבר שעורר אצלו תחושות קשות של אכזבה עצמית וכאב". נטען בנוסף, כי "הארוע המצער" הכה את המערער ואת בני משפחתו "מכה קשה", ועצם הגשת כתב האישום נגדו מהווה עבורו "עונש בל יתואר". בנסיבות אלה, סבור עו"ד דבאח כי ניתן להקל בתקופת המאסר לריצוי בפועל, באופן שהמאסר ירוצה בדרך של עבודות שירות.

7.        בהופעתו בפנינו, טען עו"ד דבאח כי המערער ביצע עבירה ברימון הלם "שהוא נשק בעל פוטנציאל נמוך יחסית". אותו פאדל, אשר קיבל את הרימון מידי המערער והעבירו למוחמד, נדון ל-12 חודשי מאסר לריצוי בפועל בלבד, והפרקליטות לא ערערה על קולת העונש. לטענת עו"ד דבאח, חלקו של המערער קל יותר משל פאדל, ויש לזקוף לזכותו את הודאתו באשמה בהזדמנות הראשונה, וקבלת אחריות מלאה על מעשיו. עוד נטען, כי המערער השתלב בתהליך טיפולי שסיכויי הצלחתו גבוהים.

           לבסוף, נטען על ידי המערער כי בית משפט קמא קבע, כי מתחם הענישה בעניינו של המערער ינוע בין 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל לבין ארבע שנות מאסר. לשיטתו של המערער, היה מקום להעמיד את הרף התחתון של המתחם על שנת מאסר אחת, ולגזור את דינו בסמוך לרף תחתון זה.

8.        לקראת הדיון בערעור ביקשנו משירות המבחן להכין תסקיר עדכני בעניינו של המערער. מעיון בתסקיר מיום 19.1.2014, עולה כי לדברי המערער החליטה אשתו לעזוב את הבית ביחד עם בנו, על רקע עונש המאסר שהוטל עליו. המערער ביטא תחושות כאב ותסכול מעצם הניתוק מבנו, והוא חש אשמה נוכח המצב אליו נקלע.

           עוד נאמר בתסקיר, כי המערער הגיע למשרדי שירות המבחן ללא תיאום ועדכן כי הוא הגיש ערעור על גזר הדין, אך המערער לא ביקש להמשיך בהליך הטיפולי בו החל, והוא לא פנה ביוזמתו לגורם טיפולי אחר. המערער מקבל אחריות על מעשיו, אך נטען על-ידו, כי הוא לא היה שותף לתכנון העבירה, ולדבריו הוא פעל שעה שהיה נתון ללחצים, אשר הופעלו עליו על ידי מעורבים אחרים בפרשה.